<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה א'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת]. אבל הוחזק חשוד כגון שהוא [גזלן] שהתורה אמרה אל תשת רשע עד, וכמו שהוא פסול לעדות [כן הוא פסול] לשבועה, שהוא חשוד להעד שקר ולחלל שבועתו, אבל אם לא הוחזק חשוד אע"פ שאנו חוששים שמא טוען שקר ליטול ממון חברו, אי' חוששי' שמא ישבע לשקר, דשמא מחמת חומר השבועה יודה, הואיל ובחזקת כשר הוא ולא פסלתו תורה, וקאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת הסת מדרבנן.
לימ' מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. מז"ה משבש גירסא זו, דהא בדרב נחמן נמי איכא למימר אישתמוטי קא מישתמיט, ואמת ודאי כמו שאמ' מז"ה כך אמ' התלמוד בפ' שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב] על מילתיה דרב נחמן דאישתמוטי קא מישתמיט כ[ד]דייק תלמודא הכא ממילתי' דרב נחמן, משום דקי' ליה לתלמודא דבכל דבר נתקנה שבועת הסת ואפי' היכא דליכא למימ' אישתמוטי קא משתמיט כגון הטוען על כליו שביד חברו שזה אומ' לקוחי' הם בידי וזה אומ' שאולי' הן בידי, וכן בטענת קרקע דליכא למימ' אישתמוטי קא מישתמיט, ומאי דאמרי' התם במילתיה דרב נחמן אישתמוטי קא משתמיט טעמא בעלמא קא יהיב התם דברוב הכפירות איכא למימ' הכי, וכל מאי דמצי למיתב טעמא יתיב מיהו אפי' היכא דליכא השמטה (אינה) [איכא] שבועת הסת כדפרישי' נמי התם.
אלא חיישי' שמא ספק מלוה. פי' והאי טעמ' איכא למיתב בכולהו דאפי' היכא דליכא למימ' אישתמוטי קא מישתמיט חיישי' לספק מלוה ישנה ומשבעי' ליה, וא"כ בכל כפירה איכא שבועה, אך אם הוחזק חשוד שאין מאמיני' אותו בשבועה כלל, דאמרי' ליה השתא חשדת ליה בגזלנותא השתא איגרת ניהליה, משום דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר תנייה, ואפ"ה לא מהימן כיון דעד השתא הוה חשיד ליה בגזלנותא.
<h2>דף ו:</h2>
והא הכא דאי תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. פי' וגבי מסותא נמי כיון דאי תקפה לא מפקינן מיניה, דאי מסותא ארעא היא אמרי' בה כל מאן דאלים גבר כדאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] ואי מסותא מטלטלי היא נמי לא מפקי' מיניה משום דשתיק ולבסוף צווח כדאמרי', וכיון דאי תקפה אין מוציאין מידו אם הקדישה מקודשת.
<h2>דף כב.</h2>
תא שמע שטף נהר קוריו ועציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים [הרי אלו שלו] טעמא דנתיאשו הבעלים, הא בסתם לא, הכא במ"ע בשיכול להציל. כך כתוב' הגיר' ברוב הספרים וכך גורס מז"ה ורבי' שמשון, והקשו על גיר' המורה, וכך נר' בעיני לפי גיר' זו, מדקאמ' המתרץ הב"ע כשיכול להציל, ובסוף מוקי לה כשיכול להציל ע"י הדחק מכלל דמעיקר' ס"ד דאי' יכול להציל כלל כעין שלוליתו של נהר. ומ"ה מקש' מיניה דכיון דאי' יכול להציל כלל היכי קאמ' אם נתיאשו הבעלי' פשיטא ודאי שהבעלי' מתיאשים, אלא ודאי ה"ק אם ידעו הבעלים בנפילתן דהוי יאוש מדעת הרי אלו שלו, אבל אם לא ידעו הבעלי' בנפילתן דהוי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפילו במקום שאי' יכולים להציל כלל דהוי כעי' זוטו של ים ושלוליתו של נהר וקשיא לכ"ע, דהא אמרת בזוטו של ים ושלוליתו של נהר כ"ע לא פליגי דאפי' שלא מדעת הוי יאוש, והכא אמרי' דלא הוי יאוש, ורבים מצאו כזה בתלמוד שהוא מקש' בתוך המשא ומתן לב' הצדדים, ואהדר ליה הב"ע בשיכול להציל, והשתא מתפרש שפיר אם נתיאשו הבעלי' כלומר אי שמעיניה דאיאש הרי אלו שלו, אבל אי לא שמעיניה דאיאש אינם שלו דמסתמא אין כאן יאוש כלל, ומהשתא לא קשיא ליה רישא, ומקש' ליה מסיפא דאי יכול להציל מאי איריא מרדפי' אפי' אין מרדפי' נמי מסתמ' לא אייאש, ואהדר הב"ע בשיכול להציל ע"י הדחק, ומ"ה אין הבעלי' מרדפי' אחריהם מסתמ' מיאש והיינו דקת' רישא אם נתייאשו הבעלי' כלומ' שאי' מרדפי' אחריהם כנ"ל פתרון שיטה זו, ומז"ה ורבי' שמשון נדחקו בה ולא נתיישבו לי דבריהם.
אמימר ורב אסי אכול. פי' דהנהו דאכול, כדאמרי' לעי' בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ט ע"א] דאריסא כיון דאית ליה בגויה אימר מדנפשי' קא מזבן, ומר זוטרא היה מחמיר על עצמו דשמא הוא נותן מחלק בעל הבית.
<h2>דף כב:</h2>
מ"ט משום דלא אמרי' כיון דמגליא מילתא וכו'. פי' ואע"ג דשמח עכשיו מפני שהי' צרי' לכך, ואלו היה יודע מתחלה נמי היה שמח, דומיא דאבדה שאין בה סימן, שאלו היה יודע מתחילה היה מתיאש, גם זה כיון שהיה צריך לכך אלו היה יודע מתחלה היה שמח, ואפ"ה הרצון של עכשיו אינו כלום ולא אמרי' מעיקרא נמי ניחא ליה, והם ה"נ לגבי יאוש לא אמרי' כאלו אייאש מעיקרא דמי.
וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלי' להו. פי' דבשלמא לרבא ודאי כיון דכי ידע מייאש משום דאכלי להו שקצי' ורמשי', כי לא ידע נמי אמרי' יאוש שלא מדעת הוי יאוש, אבל לאביי דאמ' לא הוי יאוש, נהי דכי ידע מיאש משום דאכלי להו שקצי' ורמשי' אבל מעיקרא לא מייאש ומהדר כיון דאיכא שקצי' ורמשי' דאכלי להו יאושי מייאש, כלו', מעיקר' נמי מייאש, וכך הולך פתרון מז"ה, ודמי הני תמרי למאי דאמרי' לעי' תאנה מידע ידיע דנתרא, וכיון דידיע דנתרא מעיקרא מייאש משום דעם נפילתה נמאסת, וה"נ גבי תמרי [הואיל ודרך הרוח להשירן מתייאשין הבעלים, א]בל זיתי' וחרובי' אין דרכן ליפול [ואין הבעלים יודעין בנפילתן לפיכך] אסירן. פי' וה"ה בכל הנך דתנן ואלו מציאות שלו שהבעלים מתיאשין בעבור שאי' בהם סי'. אם היו ידועי' שהם של יתומים אסורים שאין ייאושן יאוש.
<h2>דף כג.</h2>
אמר רבא התם ה"ט דאי' מעבירי' עליה אוכלין. פי' האוכלי' אדם נותן לבו עליהם וכשרואה אותן מיד נוטלן ואינו דורס עליהן, אבל שאר דברים אי' אדם נותן לבו עליהם ודורס דרך עברתו שלא על כל דבר אדם חושש ליטלו מרשות הרבים.
ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו'. רבי' משה מוליך שטתו בפ' ט"ו דה' אבדה [הי"א] כר' יהודה, דעגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז, ואי' נ"ל דהא מוקמי' לה בגמ' דבסימ' הבא מאליו קמפלגי ר' יהודה ורבנן ואיך לפסוק הלכה כר' יהודה, שלא כת"ק שדבריו שנויים בסתם והם דב' רבינו.
<h2>דף כג:</h2>
מצא חתיכות דג, ודג נשוך וכו'. פי' ולא מקרי דג נשוך סימן הבא מאליו לפי שהוא בגופו של דג ואי' עשוי ליפול כלל, ולא דמי לעיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעו', דהתם הואיל ובדרך מקרה נתקעו שם ולא הושמו שם לסימן אין לבו של אדם עליהן, וכמו שבאו דרך מקרה כך נופלי' לפעמי' דרך מקרה, אבל הדג הנשוך אע"פ שלא נעשה לסי' הואיל והנשיכה קבועה בו לעולם סימ' מעליא הוא דומיא דחתיכה אג' קרנאתא.
כי הא דרבה בר הונא מחת' לה. [רבינו שמשון] מקשה על זה לעיל במתני' דהכא מדמי אבדה לאיסורא, דכי היכי דהוי סימן לגבי אבדה, (ובתוספו') [ובתוספתא] נמי משמ' (דר"ה) [דה"ה] לגבי מחרוזות של בשר, והא לגבי אסורא אמרי' פ' כל הבשר [חולין צ"ה ע"ב] (גם) [גבי] בשר שנעלם מן העין דבחרוזים הוי סימן, ונדחק לתרץ ולחלק בין אסורא דבשר נעלם מן העין ובין אסורא דבשר הנשלח ע"י גוי, ואי' יודע מי הזקיקו לכל זה הדוחק, דהא ה"נ מקש' התלמוד דמחרוזות של דגים ליהוי קשר סימן, או מנין סימן, ומהדר בקיטרא דבי ידי ובמניינא דשוין, ואטו התם דאמרי' בחרזי' הוי סימן, מי איכא כולי האי דנימא דלא ליהוי סימן, וכי כל חרוזי' של בעלי בתים שוין הן במנין החתיכות ובעצים שחורזים בהם, או כל בעלי בתים דרכן לעשות חרוזים בתמיהא.
מ"ט אמור רקתא לא הוי סימן וכו'. פי' רקתא דנהרא מקום שאי' משתמר הוא, וכשאדם מפרק שם חביותיו יושב ומשמרם עד שמוליכם לביתו, ואם נשארו שם א' או ב' ודאי אבדה הן ששכחן שם, וכיון שאי' בהם סימ' מתייאש מהן ויאוש מדעת הוא שאדם עשוי למשמש בהן בכל הנך דאמרי' לעיל דידע באבידתה ומתייאש, וכן בכפרא דאשתכח בי עצרתא דאמרי' לימ' קסבר מקום לא הוי סימ' וכיון דמקום לא הוי סימ' אייאש מריה מיניה לפי שאינו מקום המשתמר.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או שנאבדו וכו'. פי' איידי דנקט נגנב נקט נמי או שאבדו, דהכא לא צריך למיתני אלא נגנבו לבד, א"נ י"ל דנקט אבידה לאשמועי' היכא דאייקור, דכי היכי דאם נגנבו מקני ליה כפילא, הם ה"נ אבדו ואייקור מיקני ליה שבחא דיוקרא, כדאמרי' לקמ' [ל"ה ע"א] בכיפי דאייקו', ולא רצה תנא להאריך בדבריו אלא פי' שבחא דכפילא וה"ה שבחא דיוקרא.
מתקיף לה רב חמא והא אי' אדם מקנה דשלב"ל. פי' השתא סליק אדעתי' דלא מקני ליה אלא כפילה לבד דהוי דבר שלא ב"ל ולא דמי (לדקל לפירותיו) [לפירות דקל] ולבסוף מתרץ דמקני לו הבהמה עצמה.
ואפי' לר"מ דאמ' אדם מקנה וכו'. פי' אע"ג דשמעי' ליה לר"מ דאמ' ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שימו' בעליך ה"ז מקודשת, ואע"ג דלא עבידי דאתו, י"ל התם הקונה והאשה הנקנת אי' בעולם, כלל לא שמעי' ליה לר"מ דאמ' אדם מקנה דשב"ל אלא פירות דקל דעבידי דאתו, אבל בכפל תשלומי ד' וה' דלא עבידי דאתו לא אמ' ר"מ, וע' על כל מ"ש על זה בפ' המוכר את הספינה.
<h2>דף לד.</h2>
מאי בינייהו איכא בינייהו קושיא דר' זירא. פי' דלהנך לישנא בתרא ליתא לקושייתא דר' זירא כלל, דגיזותי' וולדותיה דקודם גניבתם ודאי לא תקנה לו כלל, דלא הקנה לו הפרה אלא סמוך לגניבתה ואלו היו קודם גניבתה, והיינו דקת' חוץ מגיזותיה וולדותיה, דאחר גניבתה נמי של גנב הם דקנינהו בשנוי כדאמרי' לעיל בפ' הגוזל [ב"ק צ"ג ע"ב], וגיזותי' שהיו עליה בשעה שמחזירה הגנב, וכן עוברה בתוך מעיה היינו שבח שע"ג גזלה, ובשבח שע"ג גזלה פליגי בה לעי' בפ' הגוזל קמ' [שם צ"ד ע"א] ר' יהודה ור"ש וקי"ל התם כר"ש שחולקי' בזה הגוזל והנגזל, והכא בחלק שראוי לזכות הבעל שהוא הנגזל קונה בו השומ', דהא אמרי' בהך לישנא דאפי' בגיזותיה וולדותיה דקודם גניבתה היה ראוי לזכות, (אלמ') [אלא] שאי' מקנה לו אלא הסמוך לגניבתה, אבל מגניבתה ואילך הוא מקנה לו הכל, שאל"כ היכי קאמ' איכא בינייהו קושיא דר' זירא והלא בלישנא בתרא אתה צריך לתרץ כדתרצנו מעיקרא נעשה כאומ' לו חוץ מגיזותיה וולדותיה כדי שלא יקנה שבח הגזות והולדות שהוא עליה אחר הגניבה, אלא ודאי משמע דבלישנא בתרא לא אמרי' הכי, וזה שאי' קונה גיזותיה וולדותיה לפי שהיו קודם לגניבתה והוא לא הקנה לו הפרה אלא סמוך לגניבתה, אבל מגניבתה ואילך ודאי הכל מקנה לו שהוא מקנה גוף הפרה, ותדע שהכל מקנה לו מן הגניבה ואילך, דהא אמרי' לקמ' [ל"ה ע"א] גבי כיפי דאייקור אמ' רב נחמן הדרי כיפי למרייהו, אלא הכי פי' וכל שבח שלהם הם של שומר. ומז"ה כתב במהדורא ג' שאי' הבעל מקנה הפרה לשומ' אלא לקנות הכפל בלבד כאדם המקנה דקל לפירותיו, אבל גוף הפרה הדרה למרה, דהא אמרי' לעיל בפ' הגוזל קמ' [ק"ח ע"ב] תבעוהו בעלי' לשומ' ושלם והוכר הגנב, תבעוהו בעלים והודה, תבעוה שומר והביא עדים נפטר הגנב בהודאת בעלי', מי אמרי' מצי אמ' להו שומר לבעלים אתו[ן] שקליתו לכו דמי ואיסתליקתו לכו מיהא, או דילמא מצו אמרי' ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן עבדי לך מילתא, טרחינ' בתר גנבא שקלינן אנן דידן ואת דידך, אלמא כי משתכח גנב הדרה פרה לבעלי' ובעלים מהדרי דמי לשומ'. ונ"ל דאדרבה הכא ש"מ דלא הדרה פרה למרה כלל, כדאקשי ליה רבא לרב נחמ' דאמ' הדרי כיפי למרייהו, ובעי למימ' דלא הדרי אי לאו משום דאטרחי' לבי דינא, וה"נ דאמרי' איכא בינייהו קושיא דר' זירא משמ' ללישנא בתרא דרבא שהוא מקנה לו הכל, וזה שאי' קונה גיזותיה וולדותי' לפי שהיו קודם גניבתה, אבל מגנבתה ואילך הוא מקנה לו הכל. (וזה שאי' קונה גיזותיה וולדותיה) וכלישנא (וכלישנא) בתרא קי"ל. ומז"ה נמי פי' בפסקיו דיוקנא דכיפי מקנה ליה. ומאי דדייק מז"ה ממאי דאמרי' התם שקלי' אנן דידן ואת דידך נ"ל דלאו דיוקנא הוא, אדרבה אמרי' התם אתו[ן] שקליתו להו דמי ואסתלקיתו לכו מיהא ומשמע דל' שייכי בעלי' בגוף הפרה כלל שמסולקי' הם לגמרי מעת שקבלו דמיהן, ודקאמ' שקלי' אנן דידן וכו', לאו דדינו הכי אלא מילתא בעלמא קא אמרי ליה דהכי משמ' התם דאע"ג דמדינא אסתליקו להו לגמרי, אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבידי' לך מילתא טרחי' בתר' וכו', כלו' יש לנו לעשות נחת רוח ולחזר אחר הגנב ולשלם לך המעות שהפסדת אם תרצה, וכדאמרי' נמי התם לעי' מינה גבי ש"ח שאם נשבע באמת נפטר הגנב בהודאת שומר ואע"פ שאינה שלו משום דשייך בשמירתה, הם ה"נ גבי בעלי' אע"פ שאי' הפרה שלהם והם מסולקי' ממנה כבר שייכי בתביעתה שיש להם לעשות נחת רוח לשומ' ולסייעו אצל הגנב אולי יציל מה שהפסי', וכל מה שאומ' שם מילתא בעלמ' הוא דלאו מדינא, דמדינא ודאי זכה השומ' מגניבה ואילך בפרה ובכל השבח שלה, ועוד נוכל להעמידה שם כגון דקיימא באגם שלא נקנת הפרה לשומר, אבל אם אנו צריכים לכך דלאו מדינא הוא כדפירישי'.
<h2>דף מד:</h2>
הני פשיטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טיבעא הוו קמ"ל. כת' רבי' שמשון ז"ל נר' דזהב ונחשת הוי נחשת טיבעא לגבי', מדהוה קס"ד דאפי' לגבי כספא טיבעא הוי. ותמיה אני מדבריו שמדקדק מקס"ד ולא דקדק ממסקנא דמילתא דמסקי' דאע"ג דבאתרא דסגיין פשיטי אינהו חריפי טפי, כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין בהו פירא הוו, והם הכי נמי א"ל גבי מטבע של נחשת ומטבע של זהב דאע"ג דבאתרא דסגיין מטבע של נחשת חריפי טפי, כיון דאיכא דוכתא דלא סגי פירא הוי לגבי מטבע של זהב דסגייא בכל מקום. ומז"ה נמי נסתפק במהדור' קמ' במטבע של זהב ושל נחשת אי זהו פירי ואי זהו טיבעא, ונ"ל דמכאן יש לדקדק ודאי דכל מידי דסגי טפי בעלמא ההוא הוי טיבעא, דבהדיא אמרי' הכא דאע"ג דפשיטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי, כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין פירא הוו, ומה לי גבי כספ[א] ומ"ל גבי זהב, דפשיטי ודאי לא סגיין בכל דוכתא כמו הזהב והוו פירא לגבי הזהב.
וחד אמ' בפירו' על דינרי' נמי מחלוקת. פי' ולא דמי לכסף לב"ה, דב"ה אע"פ דהוי פירא לגבי דהבא לגבי פירות מיהא טיבעא הוי, אבל דהבא לב"ש אין עליו דין מטבע כלל ואפי' לגבי פירות.
<h2>דף מה.</h2>
אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן וכו'. פי' ר' יוחנן כהך סברא דב"ש ס"ל וכסתם מתני' דהכא דאתיא [כב"ש], וסב' האי תנא דהכא לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, אבל תנא דמעשר שני ס"ל [כילדותי'] דר', וא"ת רבא דאמ' לעי' [מ"ד ע"ב] האי תנא סבר דהבא הוי טיבעא, והביא ראיה מהברייתא אמאי שבק מתני' דמעשר שני דסברי ב"ה דדהבא טיבעא הוי וב"ש במקום ב"ה אינה משנה [ברכות ל"ו ע"ב], וי"ל דאע"ג דהשת' מוקמי' לפלוגתא דב"ש וב"ה (דהכי) [בהכי], לקמ' בעי' למידק ממתני' דבגזרה דרבנן קא מפלגי דמן התורה ודאי מחללין אפי' סלעי' על דינרי' ואפי' לב"ש, ואע"ג דדהבא פירא הוא כסתם מתני' דהכא הכי מיבעי לן לאוקומי' נמי כהא סתמ' דלא תקש' לן סתמ' אסתמ', אפ"ה דוקא גבי מקח וממכר הוא דאמרי' הכי, אבל לגבי חלול מעש' שני ודאי טיבעא הוי ומחללי' עליו בין פירות בין מטבע אחר שהוא חריף ממנו דבזה הענין נמי מחלק ר' יוחנן בסמוך.
דילמא שאני פריטי באתרא דסגיין דחריפי טפי. פי' כל זה שנויא בעלמ' דלא קאי במסקנא ולאו עקר היא, דאדרבה הא אמרן לעיל [מ"ד ע"ב] דבאתרא דסגיין אינהו חריפי טפי, כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין פירא הוו.
השתא כספא לגבי פריטי מחללי' ולא אמרי' כסף ראשו'. פי' וא"כ מאי דאמרי ב"ש לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב אין הטעם משום כסף ראשון ולא כסף ב', אלא משום דדהבא לגבי כספא פירי הוא, ודוקא חוץ לירושלים הוא דלא מחללי' טיבעא בפירא, ודאי אי' עולה דילמא עכשיו שאין לחלק בין ירושלם ובין חוץ לירושלם, אבל אם הטעם הוא משום דהוי טיבעא בפירא ודאי אין לאסור אלא חוץ לירושלם ולא בירושלם, ומתרץ לעולם טעמ' משום כסף א' ולא כסף ב'. מיהו גם בזה יש לחלק בין ירושלים ובין חוץ לירושלים.
<h2>דף מה:</h2>
תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפי'. פי' ואין הטעם משום דדהבא פירא הוי אלא אע"ג דטיבעא הוי ואי' קונה (אלא) בתורת דמי' קונה בתורת חליפי', ולא דוקא כסף אלא אפי' שאר מטלטלי' נמי קונה. ומהדר (לה) [לא] בדמי', דאי טיבעא הוי כגון גבי שאר מטלטלי' דהוי טיבעא לגבייהו אפי' בתורת חליפי' אי' קונה, אלא דוקא כסף קונה משום דהוי פירות גבי דידיה, ואי' הטעם משום תורת חליפי' דנימ' אפי' בשאר מטלטלי' קנה, אלא הטעם הוא משום דהוי פירא גבי כסף ואפי' בתורת דמי' הוא קונה משום דהוי (כשר) [כשאר מטלטלין] שהמטלטלי' קוני' את המטבע אפי' בתורת דמים.
<h2>דף סא:</h2>
וממאי שתולה קלא אילן וכו'. פי' דוקא בחזקת תכלת, אבל שלא לשם תכלת כגון בזמן הזה דלא שכיחא, אם רוצה לצביעה ציצית כדמות הבגד שדומה לתכלת מותר.
<h2>דף סב.</h2>
אלא גזלני' מאי נינהו מלוי ברבית וכו'. מפ' בתוס' ר"ש ז"ל דהא דלא תריץ בבא לצאת ידי שמים כדתריץ בפ' הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"ב] משום דר' יוחנן ס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדייני' כלל, ואפי' לצאת י"ש אין צריך, ובודאי כך נר' כמו שפי', ולפי זה י"ל גבי אבק רבית דקי"ל [ס"א ע"ב] דאי' יוצאה בדייני', אם בא לעשות תשובה נמי אי' צרי' להחזיר, אלא זו היא תשובתו, שמקבל עליו שלא לעשות עוד, כדרך שכל בעלי תשובה פורשי' מהעבירות שהורגלו בהם, א"נ י"ל דדוקא לר' יוחנן א"ל הכי דכיון דסבר דרבי' קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ אין לחבירו בידו עליו כלום, ולא אסרתו תורה מפני שמעכב ממון חברו שגם הלווה מוזהר בדבר, והרי היא כשאר העברות, והבא לעשות תשובה מקבל עליו שלא לעשות עוד, אבל השבת ממון אין כאן, אבל למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדייני' ודאי ממו' חבירו בידו ורמי למעבד השבת ממון, וברבית דרבנן נמי כיון דנטל ממון חבירו שלא כדין וממו' חבירו הוא בידו, אע"ג דלא אחמור שתצא בדייני', מ"מ אם בא לעשות תשובה צריך להשיב ממון חבירו דומיא דרבית קצוצה, מיהו הואיל ודרך תשובה בא להחזי' אין לקבל ממנו כדאמרי' בפ' הגוזל [ב"ק צ"ד ע"ב] דכל המקבל מהן אי' רוח חכמי' נוחה הימנו, וא"כ ממילא אינו צריך להחזיר דכיון דאמרו חכמי' אי' מקבלי' הימנו מן התורה נמי אינו חייב להחזיר, שהרי אי' כאן אסור תורה א"כ אי' בהשבה כלל שהרי הם אמרו והם אמרו, הם אסרו רבית זה והם אסרו שלא לקבל.
לעולם קסברי לאו כגבוי דמי והא קמ"ל. פי' ודוקא גבי ערב איכא קום עשה בלאו דלא תשימון, אבל בעדים לא דשימת העדים היא החתימ' שלהן, ומשעה שחתמו עברו ואין בידן לבטל חתימתן, אבל שימת הערב היא שמחייב הלוה, שאם יבא המלוה עליו הוא הולך נמי על הלוה, והרי הוא לו נמי כמו המלוה, לפיכך יכול לסלק זו השומ' מעליו כשירצה שיכול לפוטרו שלא יגבה ממנו כלל.
אמר רב [ספרא] כל שאלו בדיניהם מוציאי' וכו'. פי' רב ספרא בא לחלק ברבית קצוצה כדמפ' במסקנא, דכל היכא דהוי רבית קצוצה בתנאה, שהגוי שאי' לו אסו' רבית כופה הלוה בדין ומוציא ממנו, בישראל חייב להחזיר המלוה ללוה אם אינו עו' תנאי, אלא נותן לו מרצונו, רבית מוקדמת או רבית מאוחרת שהגוי אי' יכול לכוף הלוה בדין, בישראל אין חייב להחזיר.
<h2>דף סב:</h2>
ואי אית ליה חמרא דיהיב ליה בל' דינר פירא הוא וכו'. נ"ל דכל זה שנויא בעלמא הוא דקאמ' לתרוצי מתני', וכיון דלא מתרצה מתני' בהכי כדמפ' ואזיל, לא סמכי' אהאי שנויא, דאדרבה לקמ' [כ"ג ע"א] מסקינן מה לי הם מה לי דמיהם, וה"נ כיון דאסור ליתן לו דמי' משום הערמת רבית גם פירות נמי באותם הדמי' אסור ליתן לו, ובין אם התנה לו כך מתחלה שיתן לו חטי' במנה ויחזור וימכרה לו בכ"ד סלע, ובין אם לא התנה לו כך מתחלה אלא הלוה לו סתם חטי' במנה וזה חזר ומכרם לו בזול מפני הלואה אסור הוא, שאע"פ שאי' עושה בתנאי הו"ל כמו רבית מאוחרת, שהרי לאדם אחר לא היה מוכרן בפחות מכדי דמיהן אלא לזה בעבור החוב שהוא חייב לו, ולקמ' [ע"ה ע"ב] בעי' למימ' דאפי' אם אינו רגי' להקדים לו שלום אסור להקדי' שלום כ"ש למכור לו בפחות, ודמי למאי דתנן נמי לקמ' [ס"ד ע"ב] לא ישכור לו ממנו בפחות, וכשמשלם לו חובו נמי בין אם מחזי' לו דמי' בין אם מחזי' לו פירות אסור דשוה כסף ככסף, ומה לי הן ומ"ל דמיהן כיון דאיכא הערמת רבית אסור.
<h2>דף סג.</h2>
בכלן יש לו מותר. פי' מז"ה בפסקיו ואם יש לו החטי' והיין והשמן מותר, ואע"פ שאי' מעות בידו דכיון דיש לו פירות זכי בהו מהשתא, ואע"ג דלא משיך וכי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי רבית הואי' ואם בא לחזור קאי במי שפרע, וכך פי' נמי המורה, וכי מקשי' מהך ברייתא לרב מתרץ לה כשמשך דמשמ' התם דאם לא משך לא קנה החטי' בדמי' שהוא חייב לו, ומכאן תשובה לדב' מז"ה שפי' בפירקי' דלעי' במהדור' קמ', במאי דאמרי' התם יש דמי' שהם כחליפי', שאם מכר פרתו לחבירו בהלואה שהיתה לו אצלו קנה אע"ג דלא משך את הפרה, דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וכן כת' ר"י בפסקיו ופסק כן כמ"ש לעיל, והכא משמ' דלא קנה החטי' בדמי' שהיה חייב לו אלא א"כ משך אותם.
לא צריכא שייחד לה קרן זוית. פי' אע"ג דלא משך ומצי הדר ביה מ"מ כל כמה דלא הדר ביה כי אייקור ברשותי' אייקור ולא מיחזי כרבית כיון שהם דמין, ואפי' א"ת שהדמי' שהוא חייב לו הואי' והם כמו מלוה אצלו אינן ראויין לקנות כלל ואפי' לקבל מי שפרע שהרי אשה אינה מתקדשת במלוה הואיל ולא נתנ' המעות מתחילה לכך, וה"נ מעות של מלוה אי' ראויין לקנות כלל ואפי' לקבל מי שפרע, דאי' לומ' בזה מעות קונות שהרי לא נתנו מתחילה לכך ובשעת הקניין אין כאן אלא דברים בעלמ' כדפרי' בפירקי' דלעיל, דייחד לו מ"מ כיון דרוצה לעמוד בדבורו כי אייקור ברשותיה אייקור, שאע"פ שיכול לחזור בו, אם רוצה לעמוד באמונתו ברשו' חבירו הוקירו וכשנותן לו דמיהן אי' ביה משום רבית, שהרבה בני אדם נושאי' ונותנים בדברים ועומדי' באמונתם. א"נ יש לפ' שמתחלה כשפסק לתת לו החטי' תפס לו קנין עליהם שאין יכול לחזור בו, אבל לא משכן ולא ייחדן לו בעין בעת הקנין שיהיו קנויים לו אותם החטים עצמן, דהא ודאי פשיטא כדמקשי' אי כשמשך מצי למימ', אלא לאחר שנתחייב בהם ע"י הקנין ייחדן לו ואע"פ שייחדן אינן קנויי' לו החטי' עצמן ויכול לחזור בהם ויתחייב לו בחטי' אחרים והוא כמו חוב אצלו, ואפ"ה אמרי' הואי' וייחדן כי אייקור ברשותי' אייקור ואם לא ייחדן ודאי היה אוסר לתת דמיהם שנתחייב בהם ע"י קנין.
<h2>דף סג:</h2>
אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ליה וכו'. פי' כל זה הוא על הסתם, אבל אם הוא חוזר ואומ' טעיתי בחשבוני ודאי חייב להחזי' לו, ולא אמרי' מתנה יהיב ליה ועתה נמלך דלא תלי' במתנה אלא בסתם, ונר' בעיני שכך י"ל נמי באדם שמלוה לחבירו ואי' תובע לו הלואתו, די"ל ודאי למתנה נתכוון ואדרבה כ"ש הוא, דהשתא היכא דאיכא למתלי בטעות אמרי' (לכתחלה) [למתנה] נתכוון הואי' והוא בכדי שאין הדעת טועה, גבי הלוואה שהדבר ידוע שהוא נותן מדעתו ויכול לתבוע הלואתו ואי' תובע לו לא כ"ש דאמרי' למתנה נתכוון ואי' הלווה חייב לפורעו מאליו, ולא מקרי רשע ולא ישלם אלא כשתובעו המלוה ואי' משלם לו, אבל אם אי' המלוה תובעו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו, ומאי דאמרי' בפ' (הניזקין) [בהשולח גיטין ל"ז ע"ב] אם א"ל אעפ"כ יקבל ממנו, דמשמ' שאע"פ שאי' המלוה תובעו יש לו ללווה לשלם, התם מפני שהיה תובעו מקודם שנת השמט' וכשעברה השמטה אין רשאי לתובעו כדמשמע התם, אבל אם יכול המלוה לתובעו ואינו תובעו י"ל דדעתו ליתן לו הלואתו במתנה ואי' הלוה חייב לשלם מאליו.
<h2>דף עו.</h2>
אי דאמ' להו שכרכם וכו'. לאו דוקא נקט שכרכם עלי, אלא ה"ה אם (הלוה) [שכר] להם סתם, והאי דנקט שכרכם עלי לאפוקי אי אמ' שכרכם על בעל הבית.
לא צריכא דאיכא דמתג' בד'. פי' אם באותו היום [או] ביום אחר, דאע"ג דבאותו היום מתגרי בד' אי מתגרי מחר מתלתא יכול לומ' ב"ה אני לא נתרציתי אלא בשלשה, שאם אי' מוצא היום אמצא מחר, אבל אי מתגרי תדיר בד' ע"כ של ב"ה ליתן בד', דאע"ג דאמ' איהו בג', כיון דלא מתגרי ע"כ להשכיר בד'.
<h2>דף עו:</h2>
בד"א במקום שאי' שם פועלי' לשכור. מז"ה כת' במהדור' קמא שאי' לפ' ידו על התחתונה דב"ה כידן על התחתונה דפועלי', ונ"ל שאי' לחלק ביניהן כלל דתרוויהו תני להו במתני' כי הדדי השוכ' את האומני' וחזרו בהן ידן על התחתונה, ואם ב"ה חוזר בו ידו על התחתונה, ושניהן דינן שוה דאי' יכולי' לחזור בהן כדאמ' לקמ', ולפי' ידן על התחתונה בד' ב"ה נמי שהרי ב"ה אם בא לחזור בו בחצי המלאכה ומוצאי' האומני' להשתכר במ"א נוטלין מב"ה, כגון אם היה נותנן להם ב"ה כל היום ד' דינרים וחזר בו בחצי היום והם נשתכרו עד הערב דינר א' נוטלי' מב"ה ג', אבל הכל אי' יכולי' ליטול מב"ה שאי' יכולי' לומ' אי' רצונינו לעשות מלאכה במ"א, דהא אמרי' לקמ' [ע"ז ע"א] היכא דשלי' עיבדיתא דפועל בפלגא דיומא מצי למיתב ליה ב"ה עבדתא דכוותה, אף כאן יכול לומר ב"ה לפועל עשה מלאכה זו שהיא כעין מלאכתו, ואם אין מוצא הפועל להשתכר נותן לו ב"ה הכל כדאמרי' [לעיל] בהלכו ומצאו שדה כשהיא לחה, וכך היא חזרה דפועל נמי הואי' [ואינו] יכול לחזור בו כשהוא קבלן, אם חזר בו ידו על התחתונה, שאם הפועל היה נוטל ד' דינרים וחזר בו בחצי המלאכה וצרי' ב"ה לתת בחצי המלאכה אחרת ג' דינרי' אי' נותן לזה הפועל אלא דינר א' כדאמ' נמי ר' דוסא שמי' מה שעליו לעשות, ואם היה צרי' ליתן על השאר ד' דינרים אי' נותן לזה הפועל כלום, ונמצא שכך ידו על התחתונה דפועל יע"ה דבע"ה.
<h2>דף עז.</h2>
לא צריכא דזל עיבדיתא וכו' עד עבידתא שפירתא. קש' לי דהכא משמ' טעמ' דפייסוה פועלי' סתם מצו אמרו ליה דאדעתא דעבדינן עיבדתא שפירתא פייסנוך, אבל אם אמרו לו בהדיא שנפחת לך משכרך יש להם לפחות (לפחות) לו משכרם ותנאם קיים, וכך י"ל נמי היכא דאימרו פועלי' ואזל ב"ה ופייסנהו, טעמא דפייסנהו סתם הא אם אמ' להוסיף להם חייב להוסיף, ואמאי כיון דפועלי' היה להם להתנות על התוס' וב"ה יש לו להתנות על הפחת ולא התנו, אלא ב"ה על התוספ' ופועל על הפחת י"ל פטומי מילי בעלמ' הוא, כדאמרי' בפרקי' דלעי' [ס"ה ע"ב] גבי ההוא גברא דזבן ליה ארעא לחבריה שלא באחריות וחזייה דהוה קא עציב, א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבי' לך שופרא שבחא ופירא, ואמרי' פטומי מילי בעלמא הוא כיון דלוקח איבעי ליה לאתנויי ולא אתני אלא מוכר פטומי מילי בעלמא הוא, והכי אמרי' נמי התם גבי גט דשכיב מרע, וגבי מוכר שדהו לחברו וא"ל הלוקח לכשיהיו לך מעות וכ', דכל דאי' אדם מתנה על זכותו אלא שכנגדו או' לו זכותו אינן אלא פטומי מילי, והם ה"נ נימא הכא דאע"ג דבהדיא נדר להם ב"ה, כיון דאינהו לא אתנו פטומי מילי בעלמ' הוא, וכן כשנדרו הפועל לב"ה לפחות לו, ונ"ל דאי' לומ' פטומי מילי אלא בדבר שהוא ספק, כגון דלוקח שאמ' למוכר אם תחזי' לי מעותי דשמא לא יחזיר, וכן המוכר שלא באחריות דאמ' ניטרפו לה מנך וכ' דדילמ' לא טרפי, וכן האשה שאמרה לבעלה ש"מ איקיימת דידך אנא דדילמ' לא קאים, ולפיכך י"ל פטומי מילי שזה סובר שלא יבא לידי כך פטומי מילי, כאדם האומ' אם יבא לידי דב' פ' כך וכך אעשה לו טוב בדבר שלא בא לידו, אבל זה שהוא דבר ברור ומתנה על דבר ברור כל מה שאומ' ב"ה לפועלי' תנאי גמו' הוא שעל דעת כן עומדי' במלאכתו, וכן מה שפוחתי' לב"ה הרי מחלו אצלו, וכך י"ל בגט שאם התנת האשה על דבר ברור, שאמרה לו בעת נתינת הגט למה אתה עצב אני אתן לך ק"ק זוז וע"פ דבריה נתן הגט, ודאי תנאי גמור הוא דודאי בזה י"ל אדעתא דידה גמר ומקנה, דהכי משמ' הכא דאי אימרו פועליו ונדר להם ב"ה תוספת דחייב ליתן להם, וה"נ אם הבעל עצב בנתינת הגט והיא אמרה לו אני אתן לו כך וכך צריכא לקיים תנאה, א"נ י"ל דאי' דומה אימרון פועלי' דהכא להנהו עובדי, דהכא אימרו פועליו והם חוזרים בהם לפי' הוצרך ב"ה להוסיף להם ועל דעת כן חזרו למלאכתן, אבל התם בהנהו עובדי אין נמנעים זה מלקנות וזה מלמכור, וגם השכיב מרע [אינו] נמנע מתת הגט לאשתו אלא משום דהיו עצבי' אמרו להם פטומי מילי בעלמא להשיב דעתם ומ"ה קרו להו פטומי מילי, וכך י"ל נמי כשהבעל נותן גט לאשתו והיא נודרת לתת לו מאתים זוז, ודאי אם הוא נמנע מלתת הגט ואינו נותנ' בעני' אחר זהו תנאי גמור וצריכא לקיים תנאה, אבל אם הוא נותן הגט בלאו הכי ומשום דחזיא ליה דהוה עציב אמרה לו אני אתן כך וכך, י"ל פטומי מילי ואין צריכא לקיים התנאי, ומ"מ יש להחמי' בדבר כפי הלשון הראשו' דלא מצאנו פטומי מילי אלא בדבר שהוא על הספק, שהרי הלוקח שדה מחבירו נמי אי' חזייה דהוה עציב וא"ל אמאי עציבת אי הוסיף על הדמי' שפסקתי לך כך וכך לבד תמכור בלב טוב, ודאי חייב להוסיף לו ואע"ג דמדעתו א"ל כך, שאי' לומ' בזה פטומי מילי כגון שהתנה על דבר ברור, ולא דמי למתנה על הספק שאו' לו אם תחזי' לי מעותי אחזי' לך השדה דהתם הוי פטומי מילי דשמא לא יחזיר.
<h2>דף עז:</h2>
יד הלוקח על העליונה רצה או' לו תן לי מעותי וכו'. פי' כשאו' לו תן לי קרקע מגבהו מעדית שבה כדאמרי' לקמ' ואיכא למ"ד לקמ' מעדית נכסיו, כשאו' לו תן לי מעותי אי' יכול להגבותו קרקע אלא ע"כ או יתן לו המעו' שנתן לו, או יקיים המכר, ואם אכל המעו' ואי' לו מה יתן לו יקיים המכר שלא כל הימנו לחזור ולעכב המעות, וכן בסיפא כשחוזר בו הלוקח דקת' מהיכן מגבהו מזבורית כשבא לגבותו קרקע קאמ'.
הוה ליה מזיק ותנן הנזקי' שמי' וכו'. פי' ואע"ג דלגבי נזקי' אמרי' [ב"ק ז' ע"א] כל מטלטלי מיט' נינהו ויכול ליתן לו אפי' סובין, הכא אדעתא דארעא נחית ומפני זה זלזל נכסיו, ומ"ה קת' רצה או' לו תן לי מעותי רצה אומ' לו תן לי קרקע ולא מעות שכיון שחוזר בו המוכר מן המכר נוטל ממנו הלוקח קרקע מעידית נכסיו, ומז"ה כת' בפסקיו כמ"ד מעידית שבה.
לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי. פי' אע"ג דמוקמי' לה לההיא דר"ש דאמר מלמדי' אותו שלא יחזור בו דעייל ונפי' אזוזי, מ"מ דב' ת"ק אי' להעמידם בדעייל ונפי' אזוזי ואי' רוצה הלוק' לפורעו הדין עם המוכר לחזור בו ולא שייך בהא לומ' יד לוקח על העליונה, ועוד דק' בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה ובחזרת לוקח [לא] שייך למימ' משום דעיי' ונפי' אזוזי, דאדרבה מוכר לא ניחא ליה לחזור בו אלא הלוקח רוצה לחזור בו, וס"ל לת"ק דכל זמן שלא פרעו הכל יכול לחזור בו איזה מהן שירצה אלא שידו על העליונה, ורשב"ג פליג עליה בהא דסבור היכא דנתן לו מקצת פרעון סתם הלוקח אינו יכול לחזור בו כלל, וכן המוכר נמי אי' יכול לחזור בו אלא היכא דעיי' ונפיק אזוזי, וכך השיב לדבריו, אף במקום שיכו' לחזור בו מלמדי' אותו שלא לחזור בו כדמפ' ואזיל, ואי' הלכה כת"ק אלא כרשב"ג דאמ' שאי' יכול לחזור בו אלא המוכר היכא דעייל ונפי' אזוזי דהא פליגי בהא מילתא פ' הזהב [מ"ח ע"ב] רב ורבי יוחנן רב אמ' ערבו' כנגדו הוא קונה, ור' יוחנן אמ' כנגד כולו הוא קונה ולא פליגי התם אלא במטלט', אבל במקרק' כ"ע כרשב"ג ס"ל, ואי' א' מהם יכול לחזור בו.
<h2>דף עח.</h2>
אלא בעא זבוני בק' ואי טרח וכו'. פי' דוקא אי בעי לזבוני מעקרא בק' דמוכח מילתי' דלא איצטריך אלא לק' זוזי, והאי דלא טרח למזבן במאה וזבן בק"ק אי' למימ' דמוכ' שדהו מפני רעתה הוא (אלא) [ולא] משום דהוה צריך למאתן זוזי, אבל מעיקר' זבן במאתי' אע"ג דאשכח לזבוני במאה וזבן במאתי' לאו מוכר שדהו מפני רעתה הוא אלא משום דהוה צריך למאתן זוזי.
אמרי דבי ר' ינאי שמתה מחמת אויר. פי' ואפי' לרבא דאמ' לעי' [ל"ו ע"ב] בפ' המפקיד גבי פשע בה ויצאת לאגם ומתה מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם, הכא בהר ובקעה איכא שנוי אויר טפי דאי' דומ' אויר של זה לאוי' של זה, וא"ל שינוי דאויר גרם, ועו' דהכא אתני בהדיא אבל התם לא אתני, דאדרבה רגילה היתה לצאת לאגם לרעות ובודאי זהו עקר החלוק שיש בו בין הא דהכא לההיא דהתם.
רבא אמר שהכישה נחש וכו'. פי' ולא דוקא הר ובקעה דאפי' בבקעה ובקעה נמי א"ל הכי, והאי דנקט הר ובקעה משום סיפא נקטה דבעי לפלוגי בין הוחלקה להוחמ', וכך י"ל נמי לר' יוחנן דמוקי לה כר"מ ומשום דמעבי' על דעתו של בעל הבית ואפי' בקעה ובקעה נמי א"ל הכי.
<h2>דף עח:</h2>
מגבת פורי' דפורי' שאין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו כדמפ' ואזי' ואי' מדקדקין בדבר לראות איזה עני ראוי לקבל אלא כל הבא לפשוט ידו נותני' כדמפ' בירוש' דמגלה.
<h2>דף עט.</h2>
דאמ' ליה אילו בעי' למיתי עד הכא וכו'. ופי' כגון שהיה בענין זה שאם לא היה מוצא להשכיר כל הדרך היה מצי משכיר עד חצי הדרך, אבל אם היה בענין דאדרבה נוח לו שלא בא שם כיון דאי' מוצא חמו' בכל הדרך ודאי א' נותן לו כלום דאדרבה או' לו מי יתן ולא באתי עד הנה.
והכא דכי מטי יובל הא הדרה. פי' ואי' לומ' אדרבה נידוק מרישא דקת' שניהן אסורין אלא לא מכלי' קרנא ונקשי מינה לשמואל, דהתם טעמ' לאו משום דלא מכלי' קרנא הוא, דאפי' למ"ד מכלי' קרנא מודה התם דשניהם אסורים דא"ל לוה למלוה לא התניתי לך אלא שתאכל הפירות ומ"ה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירו', ולא דמי לשוכר את החמו' שהתנה לו להגיע עד מקום פ', אבל מיהא דייק דכי מטי יובל הדרא ארעא למרה קמ', ואפי' אם ישלים זמן המשכונתא קודם היובל דאהדרא ארעא ללוה עד היובל מ"מ ביובל צריך להחזירה לבעלי' הראשוני' שקנאה ממנו וכליא קרנא דליה, והכי אמרי' נמי כי זבינה לשתי' שנין.
ה"ד אילימא בספינה זו ויין סתם אמאי וכו'. מז"ה מפ' במהדור' קמ' כיון דאמ' יין סתם כאלו היה יינו קיים דמי, ולפי זה הפתרון נתקש' בה ואמ' דכיון דיינו קיים יתן לו שכרו של חצי הדרך, ונ"ל שאי' כאן שום קושיא דהא אי' יינו קיים שנאבד יינו והיאך יתן לו שכרו של חצי הדרך, והלואי שלא הכניס שם יינו כלל (מידו) [מיהו] כיון דא"ל יין סתם וזה א"ל ספי' זו נמצא שזה יכול לקיי' תנאו ובע' הספינה אי' יכול לקיים תנאו ולמה יעכב שכרו.
<h2>דף עט:</h2>
לא צריכא דפרקי' (לטעמ') [לטועניה] בגוה. לפי פתרו' המורה צריך לגרוס אלא לא צריכא, דלא תימ' פירקה בחצי הדרך שפירק' משום משואותיו, אלא פירקה הוא שפירק בה משואותיו בחצי הדרך והוסי' בה על המשאוי הראשון.
<h2>דף פט.</h2>
יצא דבודל בתמרי' ובגרוגרות וכו'. פי' ודוקא לש ומקטף שנגמרה מלאכתן לחלה, אבל קודם לישה כגון טוחן ומרקד שעדיין לא נגמרה מלאכתו לחלה, אע"פ שנגמרה מלאכתן למעש' פועל אכיל בהן דבעי' גמר מלאכה לכל דבר, שלא נגמרה מלאכתו לגמרי הוא דומה לדייש שאי' בו גמר מלאכה, וכל דבר שיש בו בתורת חלה גמר מלאכתו הוא עד שיגמר אף לחלה, ודבר שאי' בו תורת חלה הגמ' שלו הוא משנגמרה מלאכתו למעשר שהרי אי' לו גמ' אחר וכך הולך פתרו' המורה.
<h2>דף פט:</h2>
אמ' אביי ל"ק כאן בארץ כאן בח"ל וכו'. כת' המורה אסיפא קאי, ולפי פתרון זה משמ' דדוקא בסיפא כשקצץ אז סופת במליח ואוכל, דכיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול דליכא למיחש משום ענבי' ודבר אחר, אבל אם לא קצץ ודאי אפי' בח"ל דליכא למיחש משום מעשר איכא למיחש משום ענבים וד"א, כדאמרי' דמלח ודאי כענבים וד"א דמי, ובברייתא דלעי' דתני לא יספות במלח ויאכל מוקי לה אביי בארץ, ואע"ג דנטלו רשות מב"ה לא יספות במלח ויאכל משום דספיתא קבעא מן התורה דהויא כעין גמר מלאכה וכעין מרוח תבואה, ומ"ה אקשה ליה רבא דא"כ לא היה מתי' בח"ל לכתחלה, אלא ודאי בין בארץ בין בח"ל ספיתא לא קבעה אלא מדרבנן דדמיא לאכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ומ"ה בתרתי קבעא ספיתא אבל בחדא לא קבעה ספיתא, וכן אם קצץ נמי אע"ג דלא ספת קציצה הויא כמקח שהוא קובע נמי מדרבנן, ובשתי' הוי קבע בא' לא הוי קבע, לפי' אם קצץ שאי' אוכל בדין תורה אלא מפני שקצץ גם בעל הבית שתים שתים לא יאכל אע"ג דלא ספת אבל א' א' אוכל ואע"ג דספת, ואם לא קצץ כלו' שהוא אוכל בדין תורה ואי' צריך לקצץ כדפי' נמי מז"ה לעיל א' א' סופת במלח ואוכל הכא דקא עביד ברשות דליכא למיחש משום ענבים וד"א, אבל שתים לא יספות במלח ויאכל ואע"ג דנטל רשות מבעל הבית משום דספיתא קבעא למעשר ואע"ג דלא קצץ, ונטילת רשות לאו כקציצה דמי הואי' ואוכל כדין תורה כדפרי' נמי מז"ה, והאי דתני בברייתא דלעי' לא יספות במלח ויאכל אנטלו רשות קאי דאע"ג דנטלו רשות מב"ה לא יספות במלח ויאכל כיון דאוכל שתי' שתי', אבל א' א' אוכל בנטילת רשות מיהו בלא רשות ודאי אפי' א' אסור דאע"ג דליכא למיחש משום מעשר איכא למיחש משום ענבי' וד"א, ומז"ה פי' במהדורא ג' ובפסקיו דאסיקו אביי ורבא דספיתא לא אסירא אלא משום דקבעא למעש', אבל למתוקי פירא שרי היכא דליכא קביעו' מעשר, ומותר להבהב נמי באור ולוכל, ודחה הפסק של רבי' יצחק ז"ל, וזה נ"ל דוחק גדול, דהא אמרי' לעיל מלח ודאי כענבי' וד"א דמי ולא אמ' דילמ' מלח כד"א וענבי' דמי אלא מלח ודאי, דמשמ' דמילתא דפשיטותא היא, ומז"ה נמי כך פי' בענבים וד"א שלא יטבילם במלח, וה"נ לא הוצרכו אביי ורבא לפ' טעמ' דאיסורא דספיתא משום מעשר אלא משום דקשיא מתניתא אמתני', לפי' מחלק אביי בין בארץ לח"ל ומפ' ספיתא ברשות ב"ה כדפי' המורה דאסיפא קאי כשקצץ, ולא יספות במלח נמי אנטלו רשות קאי דליכא למיחש משום ענבים וד"א, והכא מפ' לה רבא נמי בנטילת רשות וכך כתו' בספרי' נמי בדבר' רבא, וכן בגר' ר"ח דלא יספות ויאכל אע"ג דנטלו רשות מב"ה משום דאיכא אסור מעשר בשתי' שתי', אבל בלא ברשות ב"ה אפי' א' א' משמ' דהוא אסור, משום דהו"ל ענבי' וד"א כדאמרי' לעי', ובעיא דמהו להבהב באור נמי לא אפישי' ומספק אסור כדכת' ר"י וכך היא נמי שיטת ר"ח ז"ל.
<h2>דף צד:</h2>
והא פרה במשיכה ובעלי' באמירה. מז"ה מפ' במהדור' קמא, דאע"ג דבעלי' באמירה הויא שאלה בבעלים מעת שקבלו עליהם, מ"מ לא דמיא אמירה למעשה, דבמעשה אם היו עושי' עמו מעת משיכת הפרה אע"פ שפירשו אחר מכן למלאכתן שאלה בבעלים היא, אבל באמירה אם קבלו עליהם להיות עמו במלאכתו, אם לא הפסיקו בעבודתם עד שהתחילו במלאכתו אז תקרא שאלה בבעלי', אבל אם (הספיקו) [הפסיקו] בעבודתם ואח"כ התחילו במלאכתו לאחר משיכת הפרה אין זו שאלה בבעלים, ומ"ה אמרי' [פ"א ע"א] בהנהו אשתכח בההיא שעתא הוא שתי שכרה דנדר להו (עליהם) לאפות בעת שקבלו עליהם לשמור הגלימא שלו כיון דהפסיק בשתיית שכר בטלה אמירה ראשונה ואין במלאכתם אלא בשעה שהתחילו לאפות וכבר קדמה השמירה שלהן שקבלו הגלימ' שלו, ונ"ל דאין לדקדק משם שיש חלוק בין אמירה למעשה, דאמאי דאמ' התם אשתכח דההיא שעתא הוה שתי שכרא על כרחך אי' לפ' ההיא שעתא אלא בעת שקבלו הגלימ' לשמו', ואם כדב' מז"ה לא היל"ל ההיא שעת' אלא היל"ל אשתכח דאישתי שיכרא מקמי אפייה ואמאי קאמ' ההיא שעתא, גם אין לפ' ההיא שעתא בשעת גניבה דבשעת גניבה לא מעלה ולא מורדת, כדאמרי' לקמ' [צ"ה ע"ב] שאם היה עמו בשעת שאלה לא בעי' שיהא עמו בשעת אונסי', ואם לא היה עמו בשעת שאלה אע"פ שיהיה עמו בעת אונסי' לאו כלום, אלא ע"כ ההיא שעתא הוי השעה שקבלו עליהם הגלימ' שאמ' להן תקחו הגלימא שלי ותצניעו אותה, ובשעה שמשכו אותה היה שותה שכר ולא היה עמהן בשעת משיכה כלל לא באמירה ולא במעשה, שהרי אפי' אם היה עסוק באפיית הפת ובשעת משיכה הניח הפת והיה שותה שכר אין כאן בבעלי' כלל, ואין כאן שום חילוק בין אמירה למעשה. ובשמו' לי היום ואשמו' לך למח' נמי אין כאן שמירה בבעלי', דאפי' באמירה לא קבל עליו עכשיו אלא למחר או לאחר זמן, ולא אמרי' דהויא שאלה בבעלי' באמירה אלא כגון שקבל עליו לעשות מיד, ואפי' שלא קבל עליו אלא באמירה כאלו קבל במלאכתו מיד דמי, ואם קבל עליו באמירה בבעלי' בשעת משיכה שאלה בבעלים היא, דאע"פ ששתה שכר אחר משיכת הפרה קודם שיתחיל במלאכתו של שואל אין זו הפסקה, שהרי בשעת שאלה היה עמו הואיל וקבל עליו באמירה נמי כמעשה דמיא, ואין לנו לחלק בזה שלא חלק התלמוד, סתם אמ' בעלים באמירה דמשמ' דמשעת אמירה הוא מושאל למלאכתו.
<h2>דף צה.</h2>
הניחא למאן דאית ליה דיו, אלא למאן דלית ליה דיו מאי א"ל. מז"ה משבש גיר' זו משום דאמרי' בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"א] דלא פליגי אלא היכא דמפריך ק"ו, אבל היכא דלא מפריך ק"ו כי הכא דכ"ע אית להו דיו, ונ"ל שנוכל לקיים גיר' הספרים משום דאיכא אמוראי דאמרי התם והא האי תנא דלא דריש דיו ואע"ג דלא מפריך קו', וא"ל דהכי ס"ל ולא ילפי' מאביה ירוק ירק בפניה דאיכא למימ' התם משום כבודו (דמעשה) [דמשה] הוא כדאמ' התם, ומ"ה אמר' הכא האי לישנא וכעי' רבותא אמרי', דאפי' משתכח מאן דלא דריש דיו אפי' היכא דלא מפריך ק"ו הכא מצי' למימ' למדרש מגופי' דקרא.
<h2>דף צו.</h2>
שאלה [ל]רבעה מהו. כל הנך ג' בעיי מפ' מז"ה באת"ל ופוסק הלכה בכלן לפי פי' באת"ל, ונ"ל שכלם נוכל לפרשם בכל ענין חוץ מבעיא דשאלה ב' פרות לעשות בהן שו"פ שהיא ודאי באת"ל, כלומ' את"ל הכל פחות משו"פ לאו כלום הוא של ב' פרות לעשות בהן שו"פ מהו, ור"ח ז"ל כת' וכל הני בעיי לא איפשיטו. ותמיה אני על דב' מז"ה דלעי' פ' המפקיד בעי תלמו' כמה בעיי דגר' התם שילמו בנים מהו, שלמו בני' לבני' מהו, שלם מחצה, שאל ב' פרות ושלם א' מהן מהו, והתם ע"כ בעיא דשלמו בנים לבנים באת"ל היא, דאת"ל שלמו בנים לבעל מקנה להן כפילא, שלמו בני' לבני' מהו, וכן בעיא דשאלה ב' פרות היא באת"ל, את"ל דשלם מחצה לא מקני ליה כפילא שאל ב' פרות וכ', ואע"ג דהוו הני בעיי באת"ל כת' שם מז"ה דכולהו איתוקמו בתיקו וכן כת' ר"ח, ורבי' יצחק ז"ל, וכ"ש בהנך בעיי דהכא דמצי' לפרושינהו בלא את"ל, ונ"ל דאע"ג דקי"ל בכל מקום הלכה כאת"ל, היינו היכא דמפ' ליה תלמודא בהדיא (דאמרי') דאמרינן דאתא למפשטה אבל היכא דמפ' באת"ל, מכיון דתלמוד' לא פשט בה מידי ולא פי' בה את"ל אנן לא פשטינן לה וכך אני רואה שטת ר"ח ז"ל ברוב מקומו' כדכתי' פ' בתר' דגיטי' [פ"ב ע"ב], ולקמ' בפ' הבית והעליה [קט"ז ע"ב] איכא בעיי טובא דמפשט בהו תלמודא את"ל, וכת' שם ר"ח דכלם עלו בתיקו, ואני רואה דעתו ברוב מקומו' שאי' חושש לפסוק הלכה באת"ל היכא דמסי' לבסוף תיקו, ובשמעת' קמ' דפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ז ע"א] אמרי' את"ל איתא לדרב פפא וכ', וכת' שם ר"ח דקי"ל כל את"ל הלכה הוא, מיהו התם פלוגתא דאמוראי היא ולא הויא בעיא דאיתוקמ' בתיקו.
<h2>דף קד.</h2>
אמ' רב פפא הני תרתי מתניית' קמייתא וכו'. פי' אע"ג דסיפא דקמיית' לא מתוקמא בחכרנותא בין בגבלנותא.
רבינא אמ' אידי ואידי וכו'. ר"ח ז"ל מפ' דרבינא דחייה לפירוקא דשמואל דמפלג בין היכא דאמ' מחכיר בין היכא דאמ' חוכר, גם רבי' יצחק ז"ל פסק כרבינא.
<h2>דף קד:</h2>
ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי וכו'. פי' בהך עובדא וכן בעובדא דלקמ' אמרי' דשקי' מרה כל חלקיה ולא מנכי' ליה משום דאשבחו חטי, אבל אם איכא פסידא דחטי' ודאי מנכי' ליה לאריסא, דקי"ל כל המשנה ידו על התחתונה, ומעיקרא הוו סברי רב כהנא בעובדא קמא ורבינא כעובדא בתרא למימ' דבעל הבית נמי מנכי', ומסיק דלא מנכינן ליה משום דאית ליה טענה, אבל אי איכא פסידא ודאי מנכי' ליה לאריס כיון דשני.
אמרי נהרדעי האי עסקא פלגי מלוה ופלגו פקדון, עבוד דכל מילת' דניחא ליה למלוה וכו'. פי' מז"ה מפ' שאם רוצה לחזור בו ולומר תן לי מעותי בפלגא שהן כמו פקדון יכול לחזור בו, אבל בפלגא שהן כמו מלוה אין יכול לחזור בו עד זמן שקצבו ביניהם כמ"ש בפסקי' וזה נר' בעיני דוחק גדול, דהא אמרי' לקמ' [ק"ה ע"א] הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ולא מצו הדרי בהו כלל, וסתם קאמ' בין אם קבלו מעות מאחר, בין אם נשתתפו הם במעותיהם, בין אם נתן אחד מעות לחברו דהכל יקרא עבוד עסקא בהדדי ואפ"ה אי' יכול לחזור לומ' הב לי פלגא דידי בשום ענין שבעולם, ופלגא דידי משמע שהוא שלו מן הדין ואפ"ה אין יכול לחזור בו משום (משום) דא"ל מזלא דבי תרי עדיף כדמפ' לקמ', והאי דאמרי' הכא פלגו מלוה ופלגו פקדון דעבוד רבנן מילתא דניחא להו לתרווייהו, לאו למימר דתקינו להו רבנן שיוכל לחזור בו בפלגא דפקדון אלא שיהא אחריות האונסי' על שניהם כדמפ' המורה, וכן פי' נמי רבי' יצחק ז"ל דכיון שמתעסק בהן בשותפות והשכר הוא לאמצע גם אחריות האונסי' נמי הוא על שניהם, והיינו דאמ' דעבוד רבנן מילתא דניחא להו לתרווייהו שיהא חצי אחריות על זה וחצי אחריות על זה, והכא לא איירי באיסור רבית כלל אלא סתם דאמר האי עיסקא בין דשקיל (תולתא) [פלגא] באגר ותרי תולתי בהפסד, בין דשקיל תולתא באגר ופלגא בהפסד בין כך ובין כך קרי להו פלגו מלוה ופלגו פקדון שאחריות האונסי' הוא לאמצע, ומן הדין לענין יוקרא וזולא נמי היה ראוי להיות בהפסד לאמצע, אלא משום רבית שיהיה בעל המעות יותר מן השכר, וזהו שכר טרחו של מקבל רחוק לשכר וקרוב להפסד שיקבל מן ההפסד שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. מיהו יש לגמגם בזה דכיון דאחריות האונס הוא לאמצע וגם השכר הוא לאמצע והוי פלגו מלוה ופלגו פקדון נמצא שהוא טורח בחלק חבירו בחנם ואי' נותן לו שום שכר, אלא אי מטי פסידא לענין יוקרא וזולא, ואי לא מטי פסידא אין לו כלום ודמי למאי דאמרי' לעיל [ס"ט ע"א] לא מצא מות' שליש ילך לביתו ריקם, והנכון בעיני דכי מקבל בעל המעות תרי תולתי בהפסד בין ביוקרא וזולא בין באונסי' מקבל עליה דליכא גבי מקבל אלא תולת' מלוה, וכי שקיל פלגא באגר אשתכח דקא שקיל מאגרא דחבריה אגר טורחי' והכי משמ' נמי פתרון המורה לעי' גבי ההיא דרב עיליש והכא לא אתי לפרושי אלא מהו דין העיסקא, מיהו משום אסור רבית ודאי צריך ליתן לו כפועל בטל כדאמרי' לעי' [ס"ח ע"ב] ולא הוצרך לפרשו כאן דהא [תנן לעיל דנותן] לו כפועל בטל יתן לו תולתא בהפסד דהוי גביה תולתא מלוה ונותן [לו פלגא באגר] ונמצא בתרי תולת' בפקדון מה שהוא משליש עד מחצה שנוטל מחצה בשכר [עמלו].
רבא אמ' להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלי' אצל בניו. ...דאין לו רשות בה לאכול ממנה בחייו, וכדאמרי' דלא מצי למשתי בה שכרא וגם לאחר מיתתו [אינה נעשי]ת מטלטלי' אצל בניו, א"כ אין לשום אדם רשות עליה ואין ב"ח וכתובת אשה יכולי' לגבות ממנה לא בחייו ולא אחרי מותו, דכל היכא דקיימא ברשותא דמרה קיימא ולא יהבה ליה אלא לאיעסוקי בה, ומן הדין היה שהיה כל אחריות על בעל המעות דהוי כמו פקדון גבי מקבל כיון דאין רשאי ליגע בהן, אלא דעבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה שלא תנעול דלת בפני המקבלי', וכך כת' נמי רבי' יצחק ז"ל דאי איכא עליה דמיתנה כתובה או ב"ח לית להו מהני מטלטלי' דעיסקא ולא מידי וכך כת' דשקיל להו מלוה בלא שבועה ואפי' מיתמי אי איכא סהדי דהני מטלטלי' מחמת ההוא עסקא נינהו וכ"כ נמי ר"ח ז"ל.
<h2>דף קה.</h2>
ואמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה וכו' עד להכי טרחתי וכו'. פי' ואי פסיד בהיותו מקבל במאי דאיעסק ביה בלא דעתא דחבריה ודאי ההוא פסידא הוי כליה דמקבל, דהא לאו אודעיה לחבריה ושלא ברשות עשה שכבר השלים ממנו כדפריש מז"ה, ונמצא שבעל המעות הוא בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואין בזה שום אסור רבית דהא בלא דעתא דחבריה עביד, ודמי למאי דאמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק ק"ב ע"א] הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח בהן שעורי' דהוי יד בעל המעות על העליונה כדמפ' התם, ומשמ' הכא דטעמ' דפסיד מעיקרא דא"ל להכי טרחת ומילתיה דלא אקרו לך פסיד עסקי, אבל ארוח מעיקרא והדר ארוח בו בלא דעתא דחבריה הוי ההוא רווחא דמקבל ואמאי לימא ליה מאן פלג לך, ועוד מ"ש מההוא דנתן מעות ליקח חיטי' ולקח שעורי' דשקיל בעל המעות בריוח ואע"ג דלא הוה פסידא, וי"ל דהתם נתן לו מעות לקנות חטי' להשתכר בהן חיטי' ואם שנה יד המקבל על התחתונה, אבל הכא לאחר שהשלי' זמן העיסקא אין לו להתעסק בהן בשביל בעל המעות כלל, ואי משום דמצי א"ל מאן פלג לך, ודאי אם היה דבר הצריך שומא מצי למימ' ליה הכי, ואם נשתכר במכירתן הוי השכר לאמצע, אבל אלה היו מעות שכבר נתעסק כל מה שהיה לו להתעסק ועשה כל המטלטלי' מטבע, ואם נשא ונתן במטבע בלא דעת חברו ודאי השכר וההפסד הוא שלו כאדם השולח יד בפקדונו של חברו, אבל אי פסיד מעיקרא וריווח לבסוף מצי א"ל להכי טרחת ומילתיה דלא ליקרו לך פסיד עיסקא.
הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג וכו'. פי' בא ונחלוק הכל הריוח והקרן, ואם היה הקרן של אחרים יחזירו המעות לבעלים ויחלקו הריוח כלם ביניהם, ואם היה הקרן של אחד יקחהו ואח"כ יחלקו הריוח ויכול חברו לעכב עליו שאע"פ (שהריוח) שהרויחו יש לה להתעסק בהן עד זמן שקבעו ביניהן שמא ירויחו עוד יותר, ואי א"ל הב לי פלגי ריוחא ופלגו קרנא שאני אעסוק בחלקי ואתה בחלקך בין שהיו המעות של שניהם, או של א' מהם, או של אחרים בזה נמי יכול חברו לעכב עליו כדמפ' ואזיל.
<h2>דף קה:</h2>
היכי דמי מכת מדינה אמ' רב יהודה כגון דאשתדוף רובא דבאגא, עולא וכו'. סוגיא דשמעתתא [כרב] יהודה אזלא, דהא אמרי' א"ל זרעה חיטי ואזל זרעה שעורי' ואשתדוף [רובא דבאגא].
<h2>דף קו.</h2>
אי משום ליתאי הוא הוה משתייר לי פורתא וכו'. פי' האי [ואשתדוף נמי הא בהדייהו] ולא נשתייר כלום, וא"כ היכי קאמ' מנכי ליה או לא מנכי ליה דמשמ' מנכה [מדמי חכורו, הא אשתדוף] לגמרי אין לו ליתן לו כלום, דמה יתן לו ולא ליתא דחוכר הוא, וי"ל דלישנא דמתני' נקט [מנכה] לו מן חכורו, שאם היה מכת מדינה אע"פ שלא נשתדפה הכל מנכה לו מן חכורו, א"נ י"ל דהאי [אי משום ליתא הוא] הוה משתייר לי פורתא לאו למימ' דנשתדפה הכל, אלא כלומ' שהיתה נשארת לו זה השדה מש[אר השדות], וזו השדה קורא פורתא אצל שאר השדות בין נשתדפה כלה בין נשתדפה מקצתה וכן הוא עקר דלא דוקא בעי' שנשתדף כלה.
דא"ל מחכיר אי הוה חזיית לאישתיורי וכו'. פי' (וחוכר למחכיר) [מחכיר לחוכר מצי למימר] משום ליתא דידך הוא, אבל חוכר לא מצי מימר הכי.
א"ל שביעית אפקעתא. פי' טעמא מאי דשביעית לאו משום דלא קרי' ביה שני תבואות דהא אית בה תבואה, אלא משום דלא קרי' בה הוא מוכר לך דהא לאו דידיה היא דרחמנא אפקריה.
ואמאי נימא ליה אי הות התם הוה מקיים ביה גם את הארי גם את הדוב וכו'. ק' לי דמאי מותיב מהתם הוא טעמ' משום דליכא פשיעה גביה כדאמרי' לעי' בפ' השוכר את הפועלים [צ"ג ע"ב] לאביי דעל בעידנא דעיילי אינשי, ולרבא כגון דשמע קול אריא ועל, אבל אי איכא פשיעה גביה כגון דעאל בעידנא דלא עיילי אינשי אע"פ שאי' יכול להציל חייב כדאמרי' לעי' דהוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס כדפירישי' התם [שם], והכא נמי פשיעה גדולה היא אצלו שלא זרעה ומן הדין הוא חייב, ונר' בעיני לפום מאי דאמרי' לעי' בודאי ליכא תיובתא מההיא ברייתא על דב' רב יהודה דהכא ולא מדחו דב' רב יהודה מההיא מתניתא ואע"ג דאיתוקם בקושי מפני שלא דקדק זה המקש' ע"ז הברייתא כדדייקי' בדלעי' ונתקשה בה, ומ"ה אמר קשיא ולא אמר תיובתא, דקשיא בעלמ' נתקש' בה המקשה ולא ידע לתרץ אף כאן נמי נתקשה רב ששת אבל לא נדחו [דברי] רב יהודה בכך, וההיא ברייתא מיירא בלא פשיעה כדפי' בה לעיל אביי ורבא דאינהו בתראי טפי מרב ששת, וטעמ' דרב יהודה הכא משום דפשע ולא זרעה, ותדע שלא נדחו דב' רב יהודה דהא בהדיא אמ' תלמודא לעיל שאם א"ל זרעה חטים וזרעה שעורים אע"ג דאישתדוף רובא דבאגא לא מנכי ליה משום דפשע ושינה, כ"ש אם לא זרעה כלל, גם ר"י ז"ל הביא הא דרב יהודה בפסקיו ולא הביא תיובתא דרב ששת משום דפשע ושינה דלא חיישי' לה כדפירישי', ושמא היה סובר רב ששת תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומעמי' הברייתא אע"פ דפשע ועאל בעידנא דלא עיילי אינשי ומ"ה מקש' מיניה לרב יהודה ואוקמה בקושיא אבל לית הלכתא כוותי' דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
<h2>דף קו:</h2>
הא כר' דאמ' בתרי זימני הויא חזקה וכו'. פי' ועבדי' בהא כר' דספקא דממונא לקולא.
תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה. כך כתובה הגיר' ברוב הספרים וגם המורה גורס כך, ובגמ' נמי גרסי' מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קטנית, א"ל והא אנן [תנן] תבואה לא יזרענה קטנית, א"ל לא קשיא הא לן והא להו, והא גיר' דייקא כדפירש המורה דבבבל ליכא למיחש לכחשא דארעא שהיא נחלי מים, ומ"ה אמ' אפי' אם קבלה לתבואה יזרענה קטנית אע"פ שמכחשת הקרקע ביותר, אבל בא"י חיישי' לכחשא דארעא, ואם [התנה לזרוע חטים לא יזרענה קטנ]ית שמכחשת הקרקע, ויש ספרים שכתוב בהם במשנה קטנית לא [יזרענה תבואה, תבואה יזרענה] קטנית, וכך גורס נמי מז"ה בפסקיו, ובגמ' נמי כתוב מתני ליה רב [יהודה לרבין] תבואה לא יזרענה קטנית, א"ל והא אנן תנן תבואה יזרענה קטנית, א"ל ל"ק [הא לן והא להו] כך גורס רבי' יצחק ז"ל בפסקיו וכך היא שיטת רבי' משה בפ"ח מה' שכירות [ה"ט] ותמוה אני על [הגדולים] היאך יכולי' לישב גיר' זו כלל, דלפי' גיר' זו משמע שתבואה מכחשת הקרקע יותר מקטנית וא"כ [היאך] תני רב יהודה תבואה לא יזרענה קטנית והלא הקטנית אין מכחשת הקרקע כמו התבואה ובשום [אופן] אין לומ' לא יזרענה קטנית והיאך מתיישב כלל הא לן והא להו ומה טעם לא יזרענה קטנית בין בבבל בין בא"י כיון שאינה מכחשת הקרקע.
<h2>דף קטז:</h2>
לא צריכא דנפל בליליא וכו'. פי' והכי מפרשא, הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, שחולקי' אותו בשותפות, היכא דליכא למיקם עלה דמילתא רואין אלו אבנים ראויים להשתבר, ולא דמיא סיפא לרישא.
[אלא דאמר ליה עלייה סתם לוגר ליה אחריתי] ואי דה"ל עלייה אחרת ואפי' קטנה מזו ואין לו להחזיק בביתו בעבור זה, שכל מי שיש לו תביעה על חברו אין לו להחזיק בביתו אלא יתבענו בב"ד ואמאי קת' במתניתין יורד ודר למטה עד שיתן לו את העלייה.
<h2>דף קיז.</h2>
רבנ' סברי מעזיבה חזוק תקרה. פי' דמתני' בשוכר ומשכיר עסקי' ועל המשכיר (להשכיר) [לחזק] לו תקרה כדאמ' לעי' בפ' השואל, ור' יוסי סבר חזוק תקרה סגי [ביתדות ו]אינה אלא משום אשוויי גומות שהוא תקון יתר שעושה [השוכר כדאמרינן] לעיל בפ' השואל [ק"א ע"ב] שהשוכר מטיח את גגו ועושה לעצמו סולם. ור' משה בפ"ד דה' שכנים [ה"א] שהמעזיבה שעל התקרה היא של בעל העלייה ואי' [הלכה] כר' יוסי אלא כרבנן דאמרי התחתון נותן את המעזיבה והרי [הוא של] בעל הבית.
ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך של חברו צריך להעלות שכר. פי' ר' יהודה ס"ל אע"ג דמשתעבד בית לעלייה, כיון שנותן לו יציאותיו לבסוף אין לו להעלות להפסיד ביתו של זה שהוא משתמש בו ומשחיר כתליו, כדאמרי' [קי"ז ע"ב] לפיכך צריך לתת לו שכרו, אבל אם הוא בונה גם עלייתו עקר תשמישו היא בעלייה ואי' מפסיד הבית כל כך, ורבנן סברי להכי משתעבד בית לעלייה שתהא העלייה על הבית ואם אין זה בונה ביתו שיבנה בעל העלייה את הבית והרי היא לו להשתמש במקום העלייה בין יפסיד בין לא יפסיד.
<h2>דף קיז:</h2>
בג' מקומו' שנה לנו ר' יהודה שאסור ליהנות מממון חבירו אע"פ שבא עליו בטענה, והיה מן הדין שיהנה אסור לו ליהנות.
וכן בית הבד הבנוי בסלע. פי' האי וכן קאי אמתני' דלעי' מינה דקת' הרי בעל העלייה בונה את ביתו ויושב בתוכו דמשעבד בית לעלייה, וה"נ משועבד תחתון לעליון ואין צריך כאן לבנות העליון שום בנין שהרי אין צריך בגנתו שום בנין.
הכותל והאילן שנפלו בר"ה והזיקו פטורים מלשלם. נ"ל שאע"פ שהיו נוטין ליפול יש לב"ד להתרות בו, ואם לא התרו בו אין חייב לשלם שהרי ברשותו עשה ואין לו להתחייב על מה שברשותו אם לא יתרו בו, ומכיון (שאין) [שהן] רואין שהן מטין יש להם להתרות בו ולקבוע זמן ל' יום, ואם לא התרו בו הרבים ונפלו והזיקו אינהו דאפסידו אנפשייהו, ודמי דיניה למאי דאמרי' על הנזק להרחיק את עצמו יש לו לחוש על נזקיו, ואפי' מאן דפליג.0...
